יעל: "אני לא מפחדת משום דבר"
כשהיתה יעל בת 14 וחצי אובחן אצל יעל סרטן מסוג אוסטאוגניק סרקומה בברך רגל ימין. היא טופלה בבית החולים בילינסון במחלקת האונקולוגית-המטולוגית לילדים, ועברה שם שורה של 18 טיפולים כימותרפיים. לאחר מכן רגלה נותחה בשני מקומות מעל ומתחת לברך ע"י רופא מומחה בניו יורק, במהלכו נכרתו חלקים מהעצם ברגל, ובאזור הברך הושתלה פרוטזת ברך מיוחדת שניתן לכוון את הכיפוף שלה והיא מאפשרת תנועה. יעל העניקה לפרוטזה שלה את שם החיבה LIPY שהם ר"ת למילים Leg Insrted Protesis Yael וכך התייחסה אליה ביומנה ובשיחות עם בני משפחה עם חברים.
את המסע לארצות הברית תיארה יעל כחוויה נפלאה… זאת בזכות גישתה המיוחדת ובזכות התמסרות המשפחה למסע, מסע שכלל טיול של כיף ברחבי היבשת, קניות בניו יורק, ועוד בילויים. והניתוח עצמו – ברמת התחושה – נדחק אל שולי החוויה. את הפיאה הנוכרית היא הסירה מעל ראשה באומץ רב, והיתה למעשה הילדה הראשונה בישראל שלא חבשה פיאה בזמן הטיפולים במחלה.
אחרי שנה וחצי של טיפול אינטנסיבי, יעל נרפאה מהמחלה, ובמשך שלוש השנים הבאות נבדקה באופן קבוע על מנת לוודא כי אכן הבריאה לחלוטין. הסתבר כי אחת התרופות בתהליך הכימותרפיה – אדריה – פגעה בשריר הלב, לכן המשיכה לקחת תרופות לחיזוק מצבו של ליבה.
ב- 18.8.1988 בגיל 15 וחצי הוכרזה כבריאה, ואמרה לבני משפחה וחבריה "ניצחתי את הסרטן". היא קבעה את ה-18 לאוגוסט כיום הולדתה השני. באותו תאריך התמוטטה ונפטרה, לאחר שמונה שנים בדיוק.
יעל: "טוב, אני מקדישה עכשיו שנה מהחיים וגומרת עם הגידול הזה וזהו זה."
גישתה של יעל אל המחלה היתה ייחודית בקרב חולי סרטן בישראל ובקרב ילדים חולי סרטן בפרט. תקופה ארוכה נמנעה מלומר את המילה סרטן. המנטרה של יעל היתה – "סרטן היא לא מילה נרדפת למוות".
לראיון בעיתון ב- 1989 היא אמרה "כשאת אומרת שיש לך אוסטאוגניק, אז יש לך איזו מין מחלה, את נפטרת ממנה, וזהו זה."
"אני חושבת שצריך לבוא לעניין עם לב הרבה יותר פתוח וגישה הרבה יותר פתוחה. זה לא סוף העולם. אני יודעת שמרחוק זה מפחיד, אבל כשיושבים ומדברים על זה, זה יכול להיות אפילו מעניין."
המנתח ד"ר קינן היה נדהם כשבעוד שהוא מסביר לה כמה קריטי הניתוח שיבצע מחר, היא מבקשת שיפסיק את ההסבר ויילך הביתה מהר לנוח ולישון כדי שיבוא מחר לניתוח עם ראש שקט ויד יציבה.
"כאשר השיער נשר לי – גילחתי לגמרי את הראש. אמנם קנו לי פיאה נוכרית אבל נגעלתי ממנה וזרקתי אותה."
היה חשוב ליעל להוכיח לילדים במחלקה שאפשר לנצח. שאסור להרים ידיים. תמיד ידעה לעודד, להצחיק. היא כתבה ונתנה לצוות בית החולים רשימה שכללה 25 דברים טובים שיצאו לה מהסרטן.
יעל הפכה לכוכבת נדרשת בקרב רופאים אחיות וחולים בסדרת ההרצאות שיזמה על "הרווחים המשניים של מחלת הסרטן" [לחצו לצפייה בהרצאה]. אחד מה"רווחים" שהתייחסה אליהם היה השלת משקל עודף של הילדות (תיארה עצמה כשמנמונת של המשפחה), ובבגרותה נהגה ללבוש גם חצאית מיני למרות הצלקת שנותרה ושרגל אחת יותר דקה. יעל שמחה על הכתבות בעיתון בהן התראיינה לגבי מחלתה והצטלמה עם הקרחת שהדגישה את תווי פניה היפים.
"כל דקירה נוספת שכאבה הביאה אחריה צ'ופר קטן מהאחיות, דוגמת בובה קטנה שנתלית על האינפוזיה, וכיום אני גאה באוסף העצום שכולל 100 בובות כאלה."
מתוך ההרצאה של יעל – היתרונות המשניים במחלת הסרטן
פרופסור רינה זייצוב, אז מנהלת המחלקה האונקולוגית-המטולוגית ילדים בבית החולים בילינסון: "יש הרבה כוח במה שיעל אומרת". צפו בראיון טלויוזיני משותף של יעל ופרופ' זייצוב בתכניתו של מנחם פרי:
תמונה משותפת של יעל ופרופ' זייצוב מהעיתון
מאוחר יותר הובילה את הקמפיין של האגודה למלחמה בסרטן, התראיינה ברדיו בטלויזיה ובעיתונים. כשהלכה להתראיין אצל מנחם פרי ברוממה, הוא אמר לה: "בסוף את עוד תחזרי אלינו". ואכן חזרה, כמגישת תכניות לילדים ולנוער.
"החלטתי ששום דבר לא יעצור אותי"
יעל: "כשלמדתי את הכל על המחלה שלי, והגעתי להכרה שחיי ניצלו, החלטתי לא להסתגר. גם כשהייתי בכסא נכים, היה לי חבר. הלכנו לכל מקום. פיתחתי הומור מקאברי וביחד צחקנו על המחלה."
אחד מחבריה בתיכון היה איתי שגב, קשר שהתהדק עם השנים, גם כאשר היה מפקדה הישיר של יעל בתיאטרון צה"ל, ומאוחר יותר במסגרת עבודתם בטלויזיה.
איתי שגב (לעיתון): "היא היתה הולכת הרבה לבקר ילדים חולים בסרטן וקראה לי לבוא אתה. ילדים העריצו אותה והיא ניצלה את הכוח הזה שיש לה כדי לשמח ולעודד אותם."
אלופת החיים המלאים
יעל הפסידה כמעט שנת לימודים שלמה אבל הקפידה להגיע לבחינות הסיום, והצליחה בהן, בהצטיינות.
"רצינו להקל עליה, אבל היא לא רצתה להקל על עצמה.. היא ניהלה את המאבק בגבורה, בצורה כובשת. היינו כל כך גאים בה בבית הספר."
אברהם סלע, מנהל תיכון קציר ברחובות
"יעל היתה כוכבת.. היא עבדה קשה והיא נתנה גם הרבה דוגמה לילדים… אף פעם היא לא התלוננה, אף פעם אף אחד לא הרגיש שכואב לה, תמיד היא חשבה קדימה."
איתי שגב, בשיחה עם אושרת קוטלר 19.8.96
במשך השנים היא נשארה בקשר עם המחלקה בבילינסון, והמשיכה להגיע ולהרצות בפני ילדים.
הכוח הסודי
יעל דיברה עם משפחתה על "הכוח הסודי" שהרגישה שעמד לרשותה, שהיה כמו השגחה, נסך בה עוצמה שיכולה להתגבר על כל מכשול. מעין עוצמה שהיתה גלומה בה.
היא סחפה אחריה את קרוביה בתחושה שהכול אפשרי ושהמחלה אינה ממש מגבלה ושעל אף החרדות והכאבים אפשר ליהנות מהחיים ולעשות הרבה דברים. היא שאפה להצליח ולהצטיין בכל תחום שנגעה בו.