חיית במה

האהבה למשחק ולתיאטרון היתה חלק מיעל במשך כל שנותיה. היא סיפרה בראיון לעיתון כי קייטנת הקיץ בה השתתפה היתה קייטנת דרמה, וכן סיפרה שבחופש הגדול נהגה לעשות בעצמה קייטנות לילדי השכונה.
במהלך לימודיה במגמה הסוציולוגית בתיכון קציר ברחובות היתה פעילה בבימת הנוער של עיריית רחובות, אליה הצטרפה כבר בגיל 13. בימת הנוער מהווה עד היום אחד המרכזים החשובים והגדולים בארץ לתיאטרון קהילתי, ובמהלך שנותיה בפעילות שם השאירה יעל את חותמה. כמו גם יעל בשלב מאוחר יותר, מספר לא מבוטל של בוגרי בימת הנוער השתלבו בעולם הבידור והתיאטרון בארץ, ביניהם אקי אבני ודני רובס.

יעל המשיכה את פעילותה בבימת הנוער לכל אורך מחלתה. במאי הבית שלמה טולדו מספר: "בסוף השנה הופיעה עם פלסטר על הרגל והודיעה בפשטות שיש לה סרטן."

גולת הכותרת של הופעותיה בבימת הנוער היתה הפקה של המחזה 'אורזי המזוודות' מאת חנוך לוין, בשנת 1990. באופן סימבולי ממש, יעל שיחקה את דמותה של הסתבא הזקנה בובה, אשתו של מוניה גלובצ'יק, אשר נזרקת מביתה ובסופו של דבר מתה – אך היא חוזרת בסוף המחזה, בדמותו של מלאך לבן. חבריה של יעל כינו אותה "אנג'י" – בזכות פנים ואופי של מלאך.

יעלת חן

עוד בשלבי ההחלמה החלה יעל לטפח חלומות על קריירת משחק מקצועית. היא תכננה להעלות הצגה משלה, וגם תכנית אישית משלה בטלויזיה, עד גיל 25.
לאחר סיום התיכון יעל התנדבה לתיאטרון הגדנ"ע של צה"ל והופיעה על הבמה מול תלמידי תיכון ביחד עם השחקן חיים ברבלט (יפים). המופע עסק בלבטים סביב גיוס לצה"ל, והם הציגו אותו עשרות פעמים במשך חצי שנה, אז פרשה כדי להמשיך במירוץ להגשמת חלומותיה. היא החלה בלימודי תקשורת וסוציולוגיה באוניברסיטה העברית (אותם הספיקה לסיים בהצלחה), נכנסה לגור במעונות הסטודנטים, ובמקביל התקבלה לעבודה בערוץ 1 ברצועת תוכניות הילדים.

 

מאוחר יותר הוזמנה על ידי דובר צה"ל להשתתף בסרט הסברה בנושא טרמפים. להלן סצינות נבחרות מתוכו, בהן יעל משחקת חיילת, ובת זוגתו של חייל, שניהם עושים את דרכם הביתה ביום חמישי בדרך לחופשת שבת בבית.

 

חבריה לעבודה הסכימו פה אחד שהיה לה כל מה שצריך להצלחה – כישרון, אופטימיות, שמחת חיים, שטף דיבור שקשה לעצור, והרבה חן.
בימת הנוער ברחובות ערכה לזכרה ערב הנצחה מיוחד שכונה "החגיגה העצובה", בבימויו של שלמה הרצוג, כפי שמוצג בדף נזכור.