כבר בנעוריה זכתה יעל לחשיפה עיתונאית גדולה, בזכות התמודדותה הייחודית עם מחלת הסרטן. היא התראיינה לעיתונים ומקומונים, השתתפה בתוכניתו של מני פאר בטלויזיה, וכן בתכנית של מנחם פרי ביחד עם פרופ' רינה זייצוב, שהיתה מנהלת המחלקה האונקולוגית-המטולוגית לילדים בביה"ח בילינסון. לכתבה בעיתון 'מעריב' צילמה אותה ליהיא לפיד, אשר יצרה תמונות יפהפיות של יעל ומאז כינו אותה חבריה ובני משפחתה "התשובה הציונית לשינייד אוקונור." אך ליעל היו תוכניות גדולות להשתלב בעולם התקשורת גם ככותבת ומגישה.

 

היתה ביעל אהבה גדולה לכתיבה, אותה היא ביטאה במכתבים אישיים רבים לחבריה וחברותיה, לאחיה ערן ולאחותה צחית, לאהוב נעוריה יאיר, ואף לעצמה, וכתבה בסתר יומן אישי. היא תכננה לכתוב ספר לילדים "על איך לנצח את הסרטן".

בחורה שנכנסת ללב

מאוחר יותר במהלך שנותיה כסטודנטית לתקשורת כתבה כתבות קצרות למקומון 'במקום' של 'ידיעות תקשורת' (תחת סגן העורך אייל שכטר מ'אבטיפוס'), ובתקופה שלפני פטירתה החלה במגעים עם המגזין 'פנאי פלוס' לשילובה ככתבת של מדור חדש. בשנה לאחר פטירתה של יעל מערכת 'פנאי פלוס' יזמה נטיעות לזכרה ביער בן שמן.
דרך עבודתה על סמינר שעסק בדמותו של הזמר זוהר ארגוב, התחברה לעיתונאי אמיר בן דוד (שכתב את התסריט לסרט 'זוהר', ואף ערך את הכתבה עליה ב'מעריב' בזמן מחלתה) והמשיכה ליצור קשרים נוספים בעולם העיתונות, הרדיו והטלויזיה. שאיפתה היתה לכתוב את התוכן לתכניות שהיא תגיש.

ב- 1993 בהיותה בת 20 יעל התקבלה גם לעבודה כעורכת ומגישה ברדיו אזורי ירושלים, ושידרה תוכנית לנוער בשם 'שניצל' ובהמשך את תוכנית התרבות 'אפשר לחשוב' בימי שישי בבוקר, ביחד עם איתי מאוטנר.

במסגרת זו אף ראיינה את סבה זאב בר סבר, שהיה בשנות ה-40 קפטן נבחרת הפועל פתח תקווה ומאוחר יותר מונה ליו"ר ההתאחדות לכדורגל – נושא שיעל למדה מקרוב בשלב בו התכוננה לשידורי 'הדקה ה-91' בערוץ 2 – כשהקריירה הטלוויזיונית שלה עמדה לתפוס תאוצה. לראיון עם יעל וסבה זאב בר סבר:

האזינו לתכנית רדיו – פרידה מיעל חן, רדיו אזורי ירושלים

מומלץ להאזין באמצעות אוזניות בשל איכות נמוכה של ההקלטה.
חלק א'

חלק ב'